כנשק טיפל במסירות בנשק הבלתי ליגלי של היישוב. התפקיד היה מסוכן כי מי שנתפס ע"י הבריטים עם נשק לא חוקי דינו היה מוות.
ביום עבד דניאל בעבודות שונות ובלילה דאג לנשק.
הוא לא הסתפק בכך שהנשק טמון ומוסתר היטב בפני עיני הבריטים אלא טיפל בו בלי הרף, כי ידע שהנשק מועט ויקר ואסור להפקירו לחלודה. הוא בדק אותו ושמן אותו בזמנים קבועים ואם היה כלי טעון תיקון, הוא עשה זאת בעצמו ובכשרון רב כי ידיים של זהב היו לו.
את כל זה הוא עשה בהתנדבות ובמסירות שלא תתואר. כשסוף סוף הוציאו את הנשק מן הסליקים במלחמת השחרור, כל הכלים היו ראויים לשימוש. זו אחת הזכויות הגדולות של דניאל; במקומות אחרים בארץ חלק מן הנשק נאכל ע"י החלודה.
הסליקים שטיפל בהם לא נתגלו ע"י הבריטים. הוא שמר סוד מוחלט, אפילו ידידיו הטובים ביותר לא ידעו היכן הסליקים; הוא לא התרברב ולא דיבר. פעם נפצע, לאף אחד לא נודע שזה קרה לו בשעת טפול בנשק. גם לאשתו לא סיפר דבר וכשהפצירה בו ענה לה: "אני בטוח שלא תגלי דבר ויש לי אימון בך יותר מאשר בכל אדם אחר, אבל נניח שיביאו אותך בפני המשטרה הבריטית ויחקרו אותך על המעשים שלי ועל הסליקים, אז קל לך יותר אם תוכלי לענות להם באמת ובתמים: "איני יודעת".
כשהיה צריך להעביר נשק מן הסליק ב"לוין-אפשטיין" למקום אחר, נסע דניאל במכונית הנשק עם פצצה ביד, מוכן לפוצץ עצמו עם האוטו במקרה של גלוי ע"י הבריטים.
דניאל חשף את עצמו ליריות האויב בשעה שרצה לגלות ע"י יריות עמדות הערבים.
כאשר בנו את קיר המגן ברחוב בלפור שנבנה תחת אש אויב, דניאל היה הראשון שהצטרף להקמתו.
בתקופת המאורעות, כשנפצע יעקב רוזנברג ברחוב בלפור, למרות היריות והסכנה דניאל חילץ אותו.
במלחמת השיחרור עמדה בת ים מול עיר עויינת. ודניאל היה עובר מעמדה לעמדה ומחלק ללחומים תחמושת.
עזרה לזולת; תמיד ובתנאים המסוכנים ביותר. מר יעקב רוזנברג נפצע קשה בקטע מסוכן של רח' בלפור ליד בית החרושת לגזוז. אי אפשר היה לגשת, אך דניאל ניגש וחילץ אותו. אך כבר היה ללא רוח חיים.
מר מזרחי נפצע גם הוא בקטע מסוכן של רח' בלפור ליד בית החרושת לגזוז. הערבים לא הרפו לירות, הבת-ימים היו אובדי עצות. דניאל רץ לשם וסחב אותו על גבו עד התחנה של מגן דוד אדום.
ההורים השכולים של עמוס רוזנצווייג עברו אחרי באסון לתל-אביב בחוסר כל, כי ביתם עמד בקו האש. דניאל חרף את נפשו, הוציא משם את החפצים והביאם לתל-אביב.
לילה אחד היתה התקפה חזקה. היריות לא פסקו, הבחורים היו בעמדות במשך שעות ארוכות מבלי אפשרות להחליפם. רעבים היו והתחמושת אזלה, מצב מיואש. פתאום שמעו את קולו של דניאל, תחת האש היה רץ מעמדה לעמדה והביא להם תחמושת וגם אוכל.